פסק-דין בתיק ת"ק 002403/02

בפני תובענה שהוגשה כנגד אברהם כץ, מנהל אגף הגביה ברשות השידור וכנגד רשות השידור, לתשלום פיצויים בגין הטרדה ועוגמת נפש שהתובע טוען כי נגרמו לו, עקב משלוח דרישות לתשלום אגרת טלוויזיה, התראות לפני עיקול וכן צו עיקול, בגין אי תשלום חוב אגרת טלוויזיה.

התובע עתר גם למתן צו מניעה כנגד רשות השידור (להלן: רשות השידור או הנתבעת) לבל תוסיף לפעול נגדו, אך ויתר על עתירה  זו כיוון שאינה בגדר סמכותו של בית משפט זה.

בנוסף לדרישות התשלום התראה לפני עיקול וצו עיקול שצורפו לתביעה, הגיש התובע בעת עדותו, דרישות תשלום נוספות לרבות התראה לפני עיקול, שנשלחו אליו לאחר הגשת התביעה בין המועדים 18.2.02 - 20.6.02 (הוגשו וסומנו ת/2 6-1).

כן הגיש התובע שני מכתבים, הנושאים תאריך 11.11.01, שנשלחו על ידו, לאגף הגביה ברשות השידור, האחד באמצעות הדואר והאחר באמצעות הפקסמיליה, בהם הוא מודיע כי אין ברשותו מקלט טלוויזיה (הוגשו וסומנו ת/1).

התובע הוסיף והעיד כי הודיע לנתבעת טלפונית כי אין ברשותו מקלט טלויזיה ואף דיבר עם מר כץ, מנהל אגף הגביה בעצמו.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי דין התביעה כנגד הנתבע מס' 1, כץ אברהם מנהל אגף הגביה ברשות השידור, להמחק שכן פעולותיו בוצעו כשלוח של הנתבעת מס' 2, ובגדר סמכותו.

כן טענו הנתבעים כי על התובע מוטל הנטל להוכיח, כי אין ברשותו מקלט טלוויזיה, מכח הוראת תקנה 6 לתקנות רשות השידור (אגרה בעד אחזקת מקלט טלוויזיה) התשמ"א - 1981, וכי התובע לא הודיע כי אין ברשותו מקלט טלוויזיה כאמור.

התקנה האמורה מתייחסת להודעה על מכירה או העברה של מקלט טלוויזיה והנתבעת טוענת כי הוראותיה חלות בנסיבות הענין, שכן התובע היה בעל מקלט טלוויזיה בעבר. התובע העיד כי היה ברשותו מקלט טלוויזיה רק לפני 25 שנה.

סעיף 29 ב' לחוק רשות השידור, התשכ"ה - 1965, מטיל חובה על מי שהגיע להחזקתו מכשיר טלוויזיה, למסור על כך הודעה לרשות השידור. אני מוכנה לקבל את טענת הנתבעת, כי במקרה הנדון, היה על התובע להודיע שאין ברשותו מקלט טלוויזיה, שכן היה בעל מקלט טלוויזיה בעבר.

זאת ועוד בימנו אלה, מכשיר טלוויזיה נמצא במרבית בתי ישראל ועצם הדרישה כי אדם שאין עוד בידו מכשיר טלוויזיה, יודיע על כך לרשות אינה מטילה עליו נטל בלתי סביר.

בענייננו הודיע התובע לנתבעת, כי אין ברשותו מקלט טלוויזיה במכתבים מיום 11.11.01, (סומנו ת/1) ונראה כי במשלוח מכתבים אלה,  עמד בחובת ההודעה.

הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לאחר שהתקבל כתב התביעה, נשלח פקח מטעמה לסקירת ביתו של התובע. דו"ח הביקור מיום 19.2.02, צורף לכתב ההגנה ועל פיו הוביל התובע את הפקח לצריף רעוע שעל דלתו היה שלט המזהה את המקום כמשרד שמאים . התובע הציג את הצריף כדירת מגוריו על אף שמדובר בצריף ללא שרותים ומטבח.

כשביקש הפקח לראות מבנה אחר, באותו מתחם, עליו הצביעו שכנים כמקום מגוריו של התובע, סרב התובע להרשות הכניסה לאותו מבנה בטענה כי במבנה זה מתגורר בנו.  הפקח מציין כי התובע צעק ואיים עליו ועל כן עזב את המקום.

מעדותו של הפקח מר ברנס, עולה פרט נוסף שאינו נזכר בדו"ח הביקור, והוא כי לאחר שהפקח ביקש לראות את המבנה עליו הצביעו השכנים כמקום מגוריו של התובע, ביקש התובע להראות לפקח, מבנה אחר, הנמצא באותו מתחם של צריפים, בטענה כי הוא מתגורר באותו מבנה.

הפקח לא בדק את אותו מבנה שכן עמד על דרישתו לבדוק מבנה אחר, אותו מבנה עליו הצביעו השכנים כמקום מגוריו של התובע.

צודקת הנתבעת בטענה, כי עצם התנהגותו של התובע בעת ביקור הפקח והעובדה שניסה להציג בפני הפקח צריף ללא מטבח ושרותים, כמקום מגוריו, מחשידה את התובע ואינה בגדר התנהגותו של אדם המבקש בתום-לב, להוכיח את טענתו בדבר העדר מקלט טלוויזיה.

יחד עם זאת, נראה לי כי היה על הפקח לבדוק גם את המבנה הנוסף עליו הצביע התובע, וזאת בהעדר ראיה פוזיטיבית, כי התובע מתגורר במבנה האחר שלטענתו מוחזק על ידי בנו.

בסופו של יום, הנתבעת לא הציגה כל ראיה, המצביעה על כך כי התובע מחזיק במקלט טלוויזיה או כי אינו מתגורר במקום בו טען שהינו מתגורר. לפיכך התרשלה הנתבעת בכך, שהוסיפה ושלחה לתובע, דרישות תשלום והתראות על בצוע עיקולים, לאחר מועד הודעתו מיום 11.11.01 כי אין מקלט טלוויזיה ברשותו.

התובע טוען כאמור כי עצם משלוח דרישות התשלום, התראות לפני בצוע עיקול והודעת עיקול גרמו לו להטרדה, הפחדה ועוגמת נפש.